היסטוריה

היסטוריה

ההתיישבות באזור המועצה האזורית באר טוביה

בשנת תרמ"ח, 1887, התלכדו 25 משפחות יהודיות שחיו בחבל הארץ, בסרביה, שבמזרח אירופה ויצרו קשר עם מקורבי הברון רוטשילד. המשפחות שלחו משלחת לפריס שניהלה עבורם מו"מ עם הברון על הקמת מושבה בא"י עבור יהודי בסרביה. בזכות הדעה ששררה אז שיהודי בסרביה הם אלמנט רצוי ומסוגל להתיישבות בא"י המו"מ צלח והוחלט להכין את ההתיישבות בכפר קסטינה.

בח' תשרי תרמ"ט, 13 בספטמבר 1888, עלו ראשוני המשפחות לא"י. הדרך עד גדרה הייתה ידועה, אך דרומה משם איש לא היה מעולם. הם טעו בדרך ורק למחרת בבוקר הגיעו אל הכפר קסטינה ומשם פנו מערבה. אחרי תלאות והרפתקאות מצאו גבעה ועליה חורבה עתיקה, על חורבה זו הקימו את המושבה הראשונה, באר-טוביה.

בשנת 1912, מגיע לביקור ד"ר ארתור רופין, מנהל המשרד בא"י ומציע לתגבר את המושבה בקבוצת חלוצים מאנשי הפועל הצעיר, חניכי מקווה ישראל, אשר יזרימו דם חדש למושבה ויביאו שיטות עבודה מודרניות. הקבוצה אינה מחזיקה מעמד במקום ולאחר 12 שנה עוזבים האחרונים שבהם אחרי משברים חברתיים וכלכליים רבים. בנובמבר 1917, מגיעים לארץ ראשוני הפרשים האוסטרלים ומפיהם שומעים אנשי המושבה על הצהרת בלפור.

ביום פרוץ המאורעות בירושלים, ב- 23.8.29, עלה מחנה גדול של ערביי מג'דל (אשקלון) על המושבה בצעקות "עליהום". הערבים הציתו את הגורן ואת בתי המושבה. הקרב היה קשה ותבע קורבנות. כעבור זמן קצר הגיעו שוטרים בריטיים ופינו את התושבים הבלתי לוחמים לרחובות.
"חורבן באר- טוביה צריך להיחקק בלבבות כל בוני הישוב, לא בזיכרון של יום אבל קבוע, אלא בשאיפה תקיפה ונמרצת להקים הריסותיה ולבנותה מחדש על יסוד איתן ובטוח. יידעו נא שונאינו כי במקום יד הורסת תצמחנה אלפי ידיים בונות". (מתוך "פרקים בתולדות…" באדיבות בית לזיכרון ולמורשת, מושב באר טוביה)

המושבה באר טוביה הוקמה מחדש כמושב בשנת 1930, ובעקבותיה קמו בשטח השיפוט של המועצה האזורית ישובים שהוקמו על ידי קבוצות ובודדים כמו: חברי גרעין של אסירי ציון מרוסיה, בני מושבים ותיקים במסגרת 'חומה ומגדל', גרעיני 'השומר הצעיר' מהתפוצות, ניצולי שואה, עולים מרומניה, פולין, מצרים, תוניס ולוב, בוגרי תנועות ציוניות, מעפילים שהיו עצורים בקפריסין, עולים מתימן שהגיעו במסגרת 'מרבד הקסמים', מרכזים כפריים ובהם תושבים שעברו מאזורים אורבניים. 

הישובים אשר בחלקם נוסדו לפני הקמת המדינה וחלקם יישובים של ההתיישבות משנות החמישים קיימו חייה קהילה לצד התפתחות היישוב. רוב המושבים באזורהשתייכו להתיישבות העובדת והחלו דרכם בחקלאות על ענפיה השונים – חקלאות שהתפתחה וקיימת עד היום ברפת, לול, גידולי שדה ירקות ופירות, פרחים, כוורות ופלחה. רוב  המושבים נוהלו באופן עצמאי וחבריו חברו לאגודות שכן רוב היישוב היו בעלי משקים חקלאיים. האגודות ניהלו את המושב, עסקו בשיווק מאורגן ובערבות הדדית.

עם תחילתן של ההרחבות במושבים, גדלו המושבים וכל מושב החל לשנות צביונו. מגוון אנשים שאינם חקלאים או מושבניקים, היגעו לגור במרחב הכפרי, תוך השתלבות  בחיי המושב והביאו עימם שינוי תפיסתי ותעסוקתי.

האגודות החקלאיות נשארו אך שינו את מהותן ורוב החקלאים עובדים באופן עצמאי ולא אל מול האגודה. במקביל החלו לפעול ועדים מקומיים  – גוף נבחר ומייצג מול המועצה האזורית.

כיום בתחומי המועצה 23 יישובים:  18 מושבים, מושב שיתופי אחד, 2 מרכזים קהילתיים, קיבוץ, וכפר נוער חקלאי.